רִבִּי סִימוֹן בְשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר יֵיסִי בֶּן שָָׁאוּל בְּשֵׁם רִבִּי. הַמִּתְייָאֵשׁ בְּעַבְדּוֹ אֵינוֹ רַשַּׁאי לְשַׁעְבְּדוֹ וְצָרִיךְ לִכְתוֹב לוֹ גֵּט שִׁיחְרוּר. שָׁמַע רִבִּי יוֹחָנָן וְאָמַר. יָפֶה לִימְּדֵנִי רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. כְּלוּם לָֽמְדוּ גֵּט שִׁחְרוּר לֹא מֵאִשָּׁה. מָה אִשָּׁה אֵינָהּ יוֹצֵאת מִשּׁוּם יִיאוּשׁ שֶׁצְּרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט. אַף עֶבֶד אִינוֹ יוֹצֵא מִשּׁוּם יִיאוּשׁ וְצָרִיךְ גֵּט שִׁיחְרוּר.
Pnei Moshe (non traduit)
יפה לימדני ריב''ל. שצריך גט שיחרור דכלום למדו גט שיחרור לא מאשה דגמרינן ג''ש לה לה וכתב ונתן לה או חופשה לא ניתן לה מה אשה בשטר אף עבד נמי בשטר ומה אשה אינה יוצאה משום יאוש אלא שצריכה גט אף עבד כן:
המתייאש בעבדו. שאמר נתייאשתי ממנו ולשון הפקר הוא:
שִׁמְעוֹן בַּר בָּא בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. עֶבֶד שֶׁבָּרַח מִן הַשַּׁבּוֹיִין אֶצֶל רַבּוֹ אֵין רַבּוֹ רַשַּׁאי לְשַׁעְבְּדוֹ וְצָרִיךְ לִכְתוֹב לוֹ גֵּט שִׁיחְרוּר. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. הַמַּפְקִיר אֶת עַבְדּוֹ אֵינוֹ רַשַּׁאי לְשַׁעְבְּדוֹ וְאֵינוֹ רַשַּׁאי לִכְתוֹב לוֹ גֵּט שִׁיחְרוּר. אָמַר לֵיהּ רִבִּי זְעִירָא. כָּל עָמָּא אָֽמְרִין דְּהוּא צָרִיךְ. וְאַתְּ אוֹמֵר. אֵינוֹ צָרִיךְ. שֶׁמָּא אֵינוֹ מְעַכְּבוֹ מִלּוֹכַל בַּפֶּסַח. כְּהָדָא דְתַנֵּי. וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כֶּסֶף וּמַלְתָּה אוֹתוֹ. בְּשָׁעָה שֶׁהוּא עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ הוּא מְעַכְּבוֹ לוֹכַל בַּפֶּסַח. וּבְשָׁעָה שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד אֶת רַּבּוֹ אֵינוֹ מְעַכְּבוֹ מִלּוֹכַל בַּפֶּסַח.
Pnei Moshe (non traduit)
שמא אינו מעכב. כלומר ואי משום קרא דכל עבד איש שמא לההיא דרשה איצטריך דכל שאינו תחת רשות רבו אינו מעכבו מלאכול פסחו אם אינו נימול כהדא כו':
כ''ע אמרין דהוא צריך. גט שיחרור מג''ש ואת אמרת א''צ:
ואינו רשאי. כלומר שאינו מחויב דס''ל המפקיר עבדו א''צ גט שיחרור דס''ל כשמואל בבבלי דף ל''ח דדריש מדכתיב וכל עבד איש וגו' עבד איש ולא עבד אשה אלא כל עבד שיש לו רשות לרבו עליו קרוי עבד שאין לו רשות לרבו עליו אין קרוי עבד וההיא דרשה מפקא לה לג''ש דלעיל:
אין רבו רשאי לשעבדו. אם הוא לאחר יאוש וכופין אותו לכתוב לו גט שיחרור:
הלכה: עֶבֶד שֶׁנִּשְׁבָּה וּפְדָאוּהוּ כול'. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם חִזְקִיָּה. בְּדִין הָיָה שֶׁאֲפִילוּ לְשֵׁם עֶבֶד לֹא יִשְׁתַּעְבֵּד. וְלָמָּה אָֽמְרוּ יִשְּׁתַּעְבֵּד. שֶׁלֹּא יְהֵא עֶבֶד מַבְרִיחַ עַצְמוֹ מִן שַׁבּוֹיִין. אָמַר רִבִּי זְעִירָא. מַתְנִיתָא אָֽמְרָה כֵן. רַבּוֹ נוֹתֵן אֶת דָּמָיו וּמְשַׁחְרְרוֹ. לֹא אָֽמְרוּ אֶלָּא רַבּוֹ. הָא אַחֵר לֹא. רִבִּי אִילָא בְשֵׁם רִבִּי יָסָא. בְּדִין הָיָה אֲפִילוּ לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין יִשְׁתַּעְבֵּד. וְלָמָּא אָֽמְרוּ לֹא יִשְׁתַּעְבֵּד. שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לוֹזָה עַל בְּנֵי חוֹרִין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. אִם כֵּן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יִשְׁתַּעְבֵּד. כְּשֵׁם שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְצוּוִּין לִפְדּוֹת בֶּן חוֹרִין כָּךְ הֵן מְצוּוִּין לִפְדּוֹת אֵת הָעֲבָדִים. 22b אָהֵן תַּנָּייָא קַדְמִייָא סְבַר מֵימַר. מִצוּוִּין הֵן לִפְדּוֹת בְּנֵי חוֹרִין וְאֵין מְצוּוִּין לִפְדּוֹת אֵת הָעֲבָדִים. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי בְשֵׁם רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר. הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל.
Pnei Moshe (non traduit)
אהן תנייא קדמייא. והאי ת''ק דמחלק בין פדאו לשם עבד או לשם ב''ח משום דסבר אין מצוה לפדות את העבדים והילכך חייש דאתי למימנע למיפרק והיינו כרבי אילא דכולה מתני' מיתפרשא לרבו ראשון בין אליבא דת''ק בין אליבא דרשב''ג:
א''ר יוסי א''כ. בניחותא כלומר לפי דבריך היינו נמי דמסיים בתוספתא רשב''ג אומר בין כך כו' שכשם שישראל מצווין כו' דס''ל לעולם ישתעבד לראשון ולא חיישינן דילמא ממנעי ולא פרקי לפי שמצוה לפדות את העבדים כשם שהוא מצוה לפדות בן חורין:
שלא להוציא לוזה על בני חורין. דכיון שפדאו זה לשם בן חורין ויצא עליו קול בן חורין ואתה מוציא לעז עליו שישתעבד לראשון תו מימנעי ולא פרקי:
לא אמר אלא רבו. מדקאמר רבו נותן דמיו משמע אבל אחר לא יכול ליתן דמיו לזה ולהחזיקו לעבדו וש''מ דלפני יאוש מיירי וישתעבד לשני עד שיחזיר לו ראשון את דמיו:
ומשחררו. ל''ג התם ולפי גי' הספר ה''ק אם רוצה אח''כ לשחרר משחררו שהרי היא נותן דמיו לשני וחוזר לו:
רבו נותן את דמיו. הכי קתני התם לשם עבד ישתעבד ורבו נותן דמיו לשם בן חורין לא ישתעבד ואין רבו נותן דמיו:
מתניתא אמרה כן. מברייתא דתני בתוספתא שמעינן כן דלפני יאוש מיירי וישתעב' לרבו שני:
שלא יהא העבד מבריח עצמו מן שבויין. כלומר שלא יפיל עצמו לגייסי' ויצפה שיבריח עצמו אח''כ מן השבויין ויפקיע עצמו מיד רבו לפי שהוא יודע שרבו לא יפדה אותו מחמת חסרון דמים או מטעם אחר ואם יארע שבין כך עד שלא יוכל להבריח יפדהו אחרים שוב לא ישתעבד ולפיכך אמרו חכמים ישתעבד לשני:
בדין היה. שאפי' אם פדאו לשם עבד לא ישתעבד לו דהא לפני יאוש הוה:
גמ' בדין היה שאפי' לשם עבד לא ישתעבד. ה''פ דהאי סוגיא דר' אבהו ור' אילא לא פליגי באוקמתא דמתני' אלא בפירושא ותרווייהו מוקי למתני' בלפני יאוש שעדיין לא נתייאש רבו הראשון ממנו ור' אבהו מפרש ישתעבד דקאמר לרבו שני הוא כדמפרש ואזיל:
ר' אילא. מוקי נמי למתני' בלפני יאוש אלא דמפרש ישתעבד לרבו ראשון הוא דהא אכתי לא מייאש מניה בדין היה שאפי' אם פדאו זה לשם בן חורין ישתעבד לראשון:
סִימֵּא שְׁתֵּי עַינָיו כְּאַחַת. הִפִּיל שְׁנֵי שִׁינָּיו כְּאַחַת. יוֹצֵא בָהֶן לַחֵירוּת. זוֹ אַחַר זוֹ. יוֹצֵא לַחֵירוּת בְּרִאשׁוֹנָה וְנוֹתֵן לוֹ דָמִים בַּשְּׁנִייָה. רִבִּי אִילָא בְשֵׁם רֵישׁ לָקִישׁ כְּמָאן דְּאָמַר. אֵינוֹ צָרִיךְ לִכְתוֹב לוֹ גֵּט שִׁיחְרוּר. בְּרַם כְּמָאן דְּאָמַר. צָרִיךְ לִכְתוֹב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר. וְאַתְּ אוֹמֵר. מְשַׁלֵּם לוֹ. אֵין לִי אֶלָּא הַיּוֹצֵא בְשֵׁן וְעַיִן. מְנַיִין הַיּוֹצֵא בְכִיפָּה וּבהרנירק טיאונוס 23a וּבְחֵרוּת שֶׁלַּמְּלָכִים. תַּלְמוּד לוֹמַר. לַחָפְשִי יְשַׁלְּחֶנּוּ מִכָּל מָקוֹם. בָּנָיו מָה הֵן. הַיּוֹצֵא בְּשֵׁן וָעַיִן בָּנָיו עֲבָדִים. וְהַיּוֹצֵא מִשּׁוּם יִיאוּשׁ בָּנָיו בְּנֵי חוֹרִין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. לֹא מִסְתַּבְּרָא. חִילּוּפִין. הַיּוֹצֵא בְּשֵׁן וָעַיִן הוֹאִיל וְשִׁיחְרְרָתוֹ הַתּוֹרָה בָּנָיו בְּנֵי חוֹרִין. וְהַיּוֹצֵא מִשּׁוּם יִיאוּשׁ הוֹאִיל וְלֹא שִׁיחְרְרָתוֹ הַתּוֹרָה בָּנָיו עֲבָדִים.
Pnei Moshe (non traduit)
לא מסתברא חילופין. אדרבא איפכא מסתברא היוצא בשן ועין ששיחררתו התורה בהדיא בניו בני חורין אבל היוצא משום יאוש מדרש חכמים היא ואין לנו לרבות אלא לעצמו:
בניו. של אלו היוצאין לחירות מה הן וקאמר היוצא בשן ועין בניו עבדים דלא זכתה התורה אלא לו:
ישלחנו מכל מקום. מדלא כתיב ישלחו:
ובתרות של מלכים. שמציין עליהן לשלחן לחירות:
בכיפה כו'. מיני תכשיטין הן ורוקמין עליהן צורת אותיות ומנין שאם רקם עליהן שטר שיחרור שהוא יוצא בהן:
אין לי. היוצא לחירות אלא היוצא בשן ועין:
ברם כמ''ד צריך לכתוב לו גט שיחרור. וזה שהוא מעוכב עדיין גט שיחרור כעבדו הוא ואת אומר משלם לו בתמיה אלא דלא אתיא כהאי מ''ד:
כמאן דאמר א''צ לכתוב לו גט שיחרור. פלוגתא דתנאי היא בפרק קמא דקידושין היוצא בשן ועין אם צריך גט שיחרור ולמ''ד א''צ ניחא דהוי כבן חורין ממש וצריך לשלם לו בשניה:
ונותן לו דמים בשניה. שכבר יצא לחירות בראשונה וכמו שסימא בן חורין הוא:
יוצא בהן לחירות. דיוצא בשן ועין ואינו נותן לו כלום בשביל השני הואיל ונעשה כאחת:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source